הפילוסופיה של הקשר הטיפולי
אסכולות שונות בפסיכותרפיה מחזיקות באמונות שונות על טבע הנפש, על סיבת הסבל ועל הדרך להירפא. אבל המחקר הראה שוב ושוב שללא קשר לאוריינטציה של המטפל, הגורם המרכזי לריפוי הוא הקשר הטיפולי עצמו.
שני הפילוסופים החשובים ביותר להבנתו הם גאורג וילהלם פרידריך הגל ומרטין בובר.
בפנומנולוגיה של הרוח כתב הגל ש“התודעה העצמית קיימת בעצמה ולעצמה כאשר, ומתוך כך, שהיא קיימת כך עבור אחרת; כלומר, היא קיימת רק בהיותה מוכרת.”
במילים פשוטות: העצמי נוצר בתוך קשר עם אחר, ומבקש ממנו הכרה. הקשר הוא הדדי, כי האחר מבקש בדיוק את אותו הדבר. הפסיכואנליטיקאית ג’סיקה בנג’מין מדגישה שהכרה כזו יכולה להינתן רק מרצון, ולעולם לא בכפייה.
טבעו של הקשר עומד במוקד אני ואתה של בובר. שם הוא קובע שהאני מתקיים רק בקשר עם אחר. לקשר הזה שני פנים: מפגש אני-אתה, כשאנחנו רואים ונראים, ואני-לז (אני-זה), כשאנחנו משתמשים ומשמשים בתמורה.
אני-אתה מתרחש כשרואים את האחר כישות בפני עצמה: מביטים באילן כאורגניזם חי, שלם וצומח. אני-לז הוא כשאותו אילן הופך לאוסף חלקים שימושיים: הגזע לתורן, הענפים לכיסאות.
מכיוון שהאני הוא חלק מהזוג, האופן שבו את.ה מתייחס.ת לאחרים קובע מי את.ה: אדם בעולם של בני אדם, או אובייקט בעולם של אובייקטים.
מהגותם של הגל ובובר נובעים באופן טבעי תחומי היסוד של הפסיכותרפיה: הבנת סיבת הסבל והדרך אל הריפוי.
אם נפצענו מחוסר הכרה, מזה שלא ראו אותנו באמת — כילדים וכמבוגרים — הדרך להירפא היא להיכנס לקשר אני-אתה עם מטפל.
למה לא כל קשר? כי כל אני-אתה עלול לקרוס לאני-לז. ותפקידו של המטפל למנוע את זה.
בתוך הדיאדה הטיפולית (הצמד הטיפולי), רק המטופל.ת אמור.ה לבקש הכרה.
מטבעו, הקשר הטיפולי הוא הדדי אך א-סימטרי. עכשיו אפשר להבין למה.